<h1>צרור הכסף הקצר, דרך א' שער ו'</h1>
<h2>דף ה:</h2>
מת לוה בחיי מלוה, לא יפרע מלוה אלא בשבועה שלא גבה כלום מלוה, כדאמרינן גבי הבא ליפרע וכו' [מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה]. ואם מת מלוה קודם הלוה ואחר כך מת לוה, צריך לישבע שלא פקדנו וכו' [אבא]. ויתומים שאמרו, בין גדולים בין קטנים, כדאיתא בשבועות. ואם קבע זמן המלוה, ומת קודם הזמן שקבע, אין צריך שבועה, דלא עביד איניש וכו'. וכן אם טוענים בני הלוה שלא לוה אביהם כלום, כל האומר לא לויתי וכו' [כאומר לא פרעתי דמי].
<h2>דף מד:</h2>
ואם כתב בשטר "דלא כטופסי דשטר", דעת הרמב"ן בשם רב סעדיה שמתקן יד בעל השטר, לפי שטופס השטר ונוסחן לכתוב לשון יד בעל השטר וכו' כותבין לייפות כוחו שלא יהא כטופסן. וכל לשון מסופק בשטר, שתהא ידו על העליונה כתבו פרק חזקת הבתים [מ"ד ע"ב].
<h2>דף קלז:</h2>
הנותן לחבירו ע"מ שלא יתנהו לפלוני, אפילו נתן לאותו פלוני בקנין אינו כלום, דמקנה דבר שאינו שלו נתנו רק בתנאי שלא יתן לאותו פלוני, וחוזרת מתנה לבעלים הראשונים.
<h2>דף קס:</h2>
ואין כותבין תרי שריר וקיים שאמרו פרק גט פשוט, דוקא במקושר, אבל שטרי דידן כתבינן טובא, בעיטור וכן הרשב"א בתשובה. ומשום שיכול לזייף בין קשר לקשר.
<h2>דף קסא:</h2>
ושטר שיש מחק לאחריו, יש חוששין שמא היה שם שובר, ופוסלין אותו השטר. ולא כן דעת הרשב"א פרק גט פשוט.
שטר שיש בו מחקין ואינם מקויימים, פוסלין את השטר עד שיכתוב "ודין קיומיהון" ואיתיה פרק גט פשוט. והתלויות אין למדין מהן, אבל אין פוסלין. והרשב"א [כתב] דבין מחקין בין תלויות דהיינו ביני שיטי אין למדין, אבל אין פוסלין אי לא קיימינהו. ור"ם סוף הלכות מלוה. ואם הרחיק שני שיטין מן הכתב, וחתמו העדים, כיון שאפשר לזייף פסול. דכתיב בשיטה ראשונה מאי דבעי ויחזור בשניה מענינו של שטר, לאפוקי מרש"ם [שכתב] דאם כתיב ביה שריר וקיים כשר. [כך היא] דעת הרשב"א, וכתב כיון שנהגו לכתוב שריר וקיים אין לחוש ג"כ לשטה אחרונה, ואינו נכון בעיניו. כל שהוא ניכר שהוא ט"ס א"צ לקיום, כדין אחריות ט"ס. ואין לחוש רק בשמות הבעלים ובגוף הבעלים. עד כאן בעיטור.
<h2>דף קסב.</h2>
וצריכים העדים לחתום בראש המגלה. ורת"ם [כתב] שיש ליזהר שלא לחתום אפילו האחד באמצע הקלף, שמא יכתוב עליו שהוא חייב, ותנן [לעיל קל"ה ע"א] הוציא עליו כתב ידו וכו'. ונכון לכתוב חצי שטה ולחתום בחצי האחר, שלא יבוא לזיוף, הרשב"א.
<h2>דף קסג.</h2>
והרחקת שני שיטין דפסול מכתיבת ידי עדים. ושתי שיטין הן ואוירן כגון למ"ד על כ"ף. ומלאהו בשריטות דיו פסול, שמא העדים על השריטות חתמו. (וכלויה) [וכל זה] פרק גט פשוט. היו מרוחקין שני שיטין ומלאהו בפסולים כשר, וכתבתיו לעיל. שטר שהוא ועדיו בשטה אחת כשר. היה השטר בשטה אחת והעדים בשטה שניה פסול, שמא נשאר בשטר שטה אחת וחתך הכל וכתב באותה שטה.
<h2>דף קסד.</h2>
שטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר, ואין חשש שימחוק שנית ויכתוב מה שירצה דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שנית. ואין לחוש שמא נמחק במקום העדים שתי פעמים וכשימחוק פעם שנית בשטר לזייף ידמה למקום העדים, דאין העדים חותמים על שטר מחוק אא"כ נמחק בפניהם. שטר הבא על הנייר ועידיו על המחק פסול, שמא ימחוק השטר ויזייף ונמצא הוא ועידיו על המחק. ואם כתבו העדים איך חתמנו המחק והשטר על הנייר, כשר. ויזהר שלש ארבע וחמש בסוף שיטה, שלא יעשה שלשי', וכן כולם כיוצא בם. שטר שבא על המחק ועידיו בנייר פסול, ואפילו כתבו "חתמנו על הנייר והשטר על המחק", שיכול לזייף.
<h2>דף קסו.</h2>
שטר שכתוב למעלה מנה ולמטה מאתים או בהפך, הכל הולך אחר התחתון, כל זה פרק גט פשוט. ותו התם דבעל השטר על התחתונה, וכתב הרשב"א דל"ד בעל השטר, אלא כל המוציא, ועליו הראיה, המוציא מחבירו וכו'. וכל שני ענינים שאתה יכול לדון בשטר אתה דנו קולא לתובע וחומרא לנתבע. ופעמים שיד בעל השטר על העליונה, בזמן שהלשון כולל כפי דעת השומעים. ולפי מה שכתב סתם על דעת משמעות השומעים כותב. ואם יש שתי לשונות בשטר, דנין בעל השטר על התחתונה, ואיתה פרק בית כור.
ואם כתב בשטר "דלא כטופסי דשטר", דעת הרמב"ן בשם רב סעדיה שמתקן יד בעל השטר, לפי שטופס השטר ונוסחן לכתוב לשון יד בעל השטר וכו' כותבין לייפות כוחו שלא יהא כטופסן. וכל לשון מסופק בשטר, שתהא ידו על העליונה כתבו פרק חזקת הבתים [מ"ד ע"ב].
<h2>דף קסח.</h2>
הטוען שיתנו לו טופס, אין שומעין לו, הרשב"א [מ]פרק גט פשוט.
אסמכתא לא קניא. [פירש] רש"י דאסמכתא הוי כל דגזים, כדאיתא פרק איזהו נשך [ע"ג ע"ב], אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, ואיתא פרק המקבל [ק"ד ע"ב]. והקשו עליו. והרשב"א [פירש] דכל "דאי" שהוא דרך קנס שאין המתנה רוצה בקיומו, כגון אם אעשה [כך] שאשלם לך כל או אם אני חוזר בו אכפול ערבונך או ערבוני מחול הוי אסמכתא, פרק גט פשוט. ואסמכתא דקנו מיניה קניא, והוא דלא אניס וב"ד חשוב, כדאיתא פ"ד נדרים בנדרים ור"ם פרק גט פשוט בפירוש המשנה. ויש אומרים דלא בעינן כולי האי רק לקנסות של ב"ד, ולא לשאר אסמכתות. ואם כתוב "מעכשיו" או "דלא כאסמכתא" קניא, כן [כתוב] בתשובה לרשב"א. והתולה באחרים אין זה אסמכתא, הרשב"א בשם רבותיו, והוא אינו מודה [להם]. ובתנאי בני גד ובני ראובן שהם רוצים בקיום השטר אע"פ שהוציאו בלשון "אם" קיים. וכן בגיטין במתנה "אם לא באתי וכו"', לפי שאין האיש מגרש כי אם מדעתו, ואין אסמכתא אלא בדבר שהוא אנוס בו שאונסו מה שהוא צריך לו ולולי שמתנה עם בעל דינו על דבר זה לא היה שומע לו.
<h2>דף קסח:</h2>
שטר שנמחק או ניטשטש, אם רישומו ניכר כשר, פרק גט פשוט. ומי שנמחק שטרו וירא פן ימחק לגמרי, מעמיד עידיו ובא לב"ד והם עושים לו קיום. ר"ם כייצד מקיימין אותו, כותבים שטר אחר, ואומרים "אנו ב"ד, פלוני הוציא וכו', והוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת", גובין בשטר זה וכו'. במשנה ובגמרא.
<h2>דף קעא:</h2>
שטרי חוב המוקדמים פסולים, והמאוחרים כשרים. ופסולים לגבות ממשעבדי, אבל מבני חרי גבו, [כ"כ] רש"י ור"ם פכ"ג במלוה. וכגון שכתבו שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ולא נטל, דאם כן מעכשיו ישתעבד. ובירושלמי במסכת ראש השנה [עי' שביעית פ"י ה"ג], מאן מודע דהוא מוקדם, העדים. ואע"ג דא"ר שמעון עדים החתומין נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, תמן כשאמרו לא חתמנו. כל עיקר, ברם [הכא] באומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. וכן [כתוב] בעיטור שיכולים העדים לומר על מנת כן חתמנו ושטר שזמנו שנכתב ביום שבת או ביוה"כ, מאוחר הוא וכשר, דבע"ש נכתב. ואע"פ שיכולנו לומר שמא מוקדם הוא, אין פוסלין, ואין בזה עסק עם אותו שאמרו [ב"ב קס"ה ע"א] יד בעל השטר על התחתונה, כי לעולם מחזיקין את השטר בחזקת כשר, שלא אמרו דיד בעל השטר וכו' אלא כשיש לשון שטר שיש לדונו לזכותו של בעל השטר או לחובתו, כגון כסף סתם. אבל לפסול השטר לא אמרו, דמסתמא העדים אין עושים שקר הרשב"א בגט פשוט. שטר שכתוב בו בא' בניסן, ואמרו לעדים איך אתם מעידים והלא עמנו הייתם, כשר דחיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו והפוסל עליו הראיה, ר"ח רש"ם העיטור רמב"ן. וכשכותבין שטר מאוחר כותבין "שטרא דנא לאו בזימניה כתבנוה", איתה פרק גט פשוט [קע"א ע"ב]. ומי שאיחר לכתוב יום הקנין, כותב יום הכתיבה. ושטר מאוחר היינו שאיחרו זמן כתיבתו וכתבו יום שנכתב בו ולא יום הקנין. אבל לכתוב בניסן זמן תשרי אין עושין לכתחילה משום דמיחזי כשיקרא, הרשב"א ואיתיה פרק גט פשוט. ודוקא לגבי הלואה שטר מאוחר כשר, אבל לגבי [מכירת] קרקע אפילו מאוחר פסול, מטעם האמור פרק גט פשוט [שם] דזימנין דמזבן ליה ארעא בניסן וכתיב ליה בתשרי הבא ומתרמי ליה זוזי ביני וביני וזבין ליה מיניה וכי מטא תשרי מפיק לשטרא ואמר הדר זבינתה מינך. ושטר שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול שהוא מוקדם.
<h2>דף קעה.</h2>
צואת שכיב מרע אין לה דין שטר אף שכתבוהו העדים, ויכולין היורשין לומר פרענו, הרשב"א פרט גט פשוט. והיכא דקנו מיניה ולא אכתיב, וטען פרעתי, [כתב] הרשב"א פ"ק (דבתרא) [דגיטין י"ד ע"א] דהואיל וסתם קנין לכתיבה עומד אינו נאמן לאפוקי מאחרים, דהואיל ולא נכתב עדיין נאמן.
<h2>דף קעה:</h2>
בשטר שיש בו "צוה לחתום" כשר, כן השיב הרשב"א. וכל שכן אם העד שאינו מצטרף עם השני בב"ד דכשר. וכשהנתבע חתום בשטר לבדו וכופר בחתימתו, אם נמצא במה לקיים כשר. וכיון שזה טען תחילה שאין זו חתימתו אינו יכול לומר פרעתי, דהאומר לא לויתי וכו'. ואם לא נמצא לקיים כתב ידו, ישבע הסת, בעיטור אות ח'. והטוען "חתימתי היא אבל פרעתי", הרי"ף ורב האי ומקצת הגאונים (וכן) הסכימו שיכול לומר פרעתי, בגט פשוט גבי הוציא עליו כתב ידו. וכן [דעת] הרמב"ן ז"ל, דכיון דאין גובה ממשעבדי אינן קפדין להניחו ברשות מלוה אחר פרעון, מה שאין [כן] בעדים שיש קול... נכסים דלוה שהרי גובה מן המשועבדין וכן פסק דינין של דיינין לא מצו למיטען פרעתי, הואיל ויש בהם קנס. ובעל המאור והרשב"א [כתבו] דאינו יכול לומר פרעתי, כדאיתא פרק המוכר את הבית [ע' ע"א] גבי מפקיד אצל חבירו בשטר נאמן בשבועה. ומה שהוא נאמן בשבועה, מיגו דטעין נאנסו. אבל בדבר שאינו פקדון אינו נאמן בשבועה כשהוא בשטר, אע"ג דהאי לא גבי ממשועבדים, וזה להם עיקר. והיכא דכתב הלוה ואמר לעדים שיחתמו עליו על הודאתו, דינו כשטר ואינו יכול לומר פרעתי. רב האי ובעיטור.
